התינוק חי בהווה ניצחי –כשהוא נמצא בזרועותיו של האם כל אדם אחר הוא שרוי במצב של אושר,לעומת זאת כאשר הוא לא נישא על הידיים הוא שרוי במצב של כמיהה "במקום קר וקודר",במצב זה ציפיותיו המולדות הקדומות מתערבבות במציאות וציפיות חדשות המבוססות על ההתנסות שלו עצמו ,מכסות עליהן.המרחק בין שתי מערכות ציפיות הללו : המולדות והנרכשות היא הקובעת את המרחק אשר יחצוץ בין האדם לבין הפוטנציאל המולד שלו ,לרווחה ואושר.
התינוק מצפה להיות בזרועות אימו וחש שמקום זה הוא המקום הראוי לו.כל עוד הוא בזרועותיה הוא חווה מהאם רצף ענוג ,היא עונה על צרכיו באותו רגע נתון וכל זה תורם רבות להתפתחותו.כאשר אימו עוזבת אותו ,אין הוא מסוגל להרגיש "באמא תיכף תשוב" ולכן עולמו משתבש בעיניו ,התנאים הופכים בלתי נסבלים ואז מתחיל לבכות.הוא חש את הבכי אותו אינו מבין רק שומע שהיא פעולה חיובית שנועדה לתקן את המצב בו שרוי ברגע נתון זה.אם גם הבכי אינו עוזר תחושה חיובית זו גם נמוגה והופכת לקדרות נטולת תחושת זמן או תקוה.
הורים רבים חושבים שמעט מחסורים או תיסכולים אינם מזיקים ,חושבים שאם "ילמדו" את תינוקם מגיל צעיר שאינו יכול לקבל כל מה שהוא רוצה ,אזי הוא יגדל להיות אדם האוהב את הזולת .מחשבה זו מוטעית מעצם יסודה וקיים כאן הגיון הפוך לגמרי.תינוקות אינם לומדים שום דבר מועיל או מוסרי אם אין עונים על צרכייהם,הם בעצם לומדים מכך שהעולם הינו "מקום רע",שמשטלתים עליהם ומונעים מהם צרכים בסיסיים ועם הזמן נעשים מתוסכלים,כועסים ובגיל מבוגר יותר הם יתקשו חלוק עם האחרים או לטפל בצרכים של האחרים. על התינוק ללמוד שהאנשים בסביבתו עומדים לצידו ולא נגדו,אי לכך פשוט המסקנה מכאן שנשיאת תינוק בזרועות האם אינו ויתור על גבולות לתינוק להיפך הוא.פינוק הוא בעצם העובדה שאנו עושים למען הילד דברים שהוא יכול לעשות לבד בעצמו ומכאן חשוב להבין שתינוק אינו יכול להיות מפונק.
.jpg?id=7461722){kind=small}